תומר דבורה ליום כז בחודש

פֶּרֶק ט – הֵיאַךְ יַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בְּמִדּוֹת הַמַּלְכוּת

רִאשׁוֹנָה לְכֻלָּן שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה לִבּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָשִׂים עַצְמוֹ תָּמִיד כְּעָנִי וְיַעֲמִיד עַצְמוֹ לִפְנֵי קוֹנוֹ כְּדַל שׁוֹאֵל וּמִתְחַנֵּן. וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר יַחְשֹׁב שֶּׁאֵין דָּבֵק עִמּוֹ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וְהוּא נֶעֱזָב צָרִיךְ לְרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא תָמִיד, שֶּׁאֵין לוֹ כָּל דָּבָר אֶלָּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֹכֵל, וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ וְיֵעָנִי עַצְמוֹ, וּמַה גַּם בְּעֵת תְּפִלּוֹתָיו שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה נִפְלָאָה, וּלְהֵפֶךְ מִזֶּה נֶאֱמַר (דְּבָרִים ח, יד): “וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ” שֶׁהַשִּׁכְחָה הַחִצוֹנִית מְצוּיָה שָׁם. וְדָוִד הִתְנַהֵג בְּמִדָּה זוֹ הַרְבֵּה שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים כה, טז): “כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי”, שֶׁהֲרֵי כָּל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד צָרִיךְ לְהֵעָזֵר לְעַצְמוֹ, מַה כֻלָּם אֵלָיו אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מַה יֹּעִילוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ נִשְׁפָּט לִפְנֵי הַבּוֹרֵא אוֹ בְּעֵת סִלּוּק נִשְׁמָתוֹ, כְּלוּם יְלַוּוּהוּ אֶלָּא עַד קִבְרוֹ. מָה הֵם לוֹ בְּעֵת דִּינָיו מִפֶּתַח הַקֶּבֶר וְאֵילָךְ, לְפִיכָךְ יַשְׁפִּיל וִיתַקֵּן עַצְמוֹ בְּסוֹד הַמִּדָּה הַזֹּאת.

עוֹד שְׁנִיָּה פֵּרְשׁוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (וַיַּקְהֵל, קצ”ח:) וְהִיא חֲשׁוּבָה מְאֹד, יִגְלֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבָזֶה יֵעָשֶׂה מֶרְכָּבָה אֶל הַשְּׁכִינָה הַגּוֹלָה. וִידַמֶּה עַצְמוֹ הֲרֵי אֲנִי גָלִיתִי וַהֲרֵי כְּלֵי תַשְׁמִישַׁי עִמִּי, מַה יַעֲשֶׂה כְּבוֹד גָּבוֹהַּ שֶׁגָּלְתָה שְׁכִינָה וְכֵלֶיהָ אֵינָם עִמָּהּ, שֶׁחָסְרוּ בְּסִבַּת הַגָּלוּת. וְלָזֶה יְמַעֵט בְּכֵלָיו בְּכָל יְכָלְתּוֹ כְּדִכְתִיב (יִרְמִיָה מו, יט): “כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ” וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ בַּגּוֹלָה וְיִתְקַשֵּׁר בַּתּוֹרָה, וְאָז שְׁכִינָה עִמּוֹ, וַיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ גֵּרוּשִׁין וְיִתְגָּרֵשׁ מִבֵּית מְנֻחָתוֹ תָּמִיד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מִתְגָּרְשִׁים רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וּמַה גַּם אִם יְכַתֵּת רַגְלָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּלִי סוּס וָרֶכֶב, עָלָיו נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קמו, ה): “שִׂבְרוֹ עַל ה’ אֱלֹהָיו”, וּפֵרְשׁוּ בוֹ (שָׁם עַמּוּד א’) לְשׁוֹן שֶׁבֶר שֶׁהוּא מְשַׁבֵּר גּוּפוֹ לִכְבוֹד גָּבוֹהַּ.

עוֹד מִמִּדַּת הַמַּלְכוּת מִדָּה חֲשׁוּבָה מְאֹד, שַׁעַר הָעֲבוֹדָה כֻלָּהּ, וְהִיא לְיִרְאָה אֶת ה’ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְהִנֵּה הַיִּרְאָה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד לִפָּגֵם וּלְהִכָּנֵס בָּהּ הַחִצוֹנִים שֶׁהֲרֵי אִם הוּא יָרֵא מִן הַיִּסּוּרִים אוֹ מִן הַמִּיתָה אוֹ מִגֵּיהִנֹּם, הֲרֵי זוֹ יִרְאַת הַחִצוֹנִים, שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹת אֵלּוּ מִן הַחִצוֹנִים, אָמְנָם הַיִּרְאָה הָעִקָּרִית לְיִרְאָה אֶת ה’. וְהוּא שֶׁיַּחְשֹׁב בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים:

הָאֶחָד – לִהְיוֹת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹצֵר הַכֹּל עַל כָּל נִמְצָא. וַהֲרֵי הָאָדָם יָרֵא מִן הָאֲרִי, מִן הַדֹּב, מִן הָאַנָּס, מִן הָאֵשׁ, מִן ה מַפֹּלֶת, וְאֵלּוּ הֵם שְׁלוּחִים קְטַנִּים, וְלָמֶה לֹא יִירָא מִן הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְיִהְיֶה פַּחֲדוֹ עַל פָּנָיו מִגְּדֻלָּתוֹ, וְיֹאמַר הֵיאַךְ יֶחֱטָא הָאָדָם הַנִּבְזֶה לְאָדוֹן רַב כָּזֶה וַהֲרֵי אִלּוּ הָיָה דֹּב יֹאכְלֵהוּ, וְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל עֶלְבּוֹן, מִפְּנֵי זֶה לֹא יִירָא מִפַּחֲדוֹ וּגְדֻלָּתוֹ.
הַשֵּׁנִי – כַּאֲשֶׁר יְדַמֶּה הַשְׁגָּחָתוֹ תָּמִיד שֶׁהוּא צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ. וַהֲרֵי הָעֶבֶד יָרֵא מֵרַבּוֹ תָמִיד בִּהְיוֹתוֹ לְפָנָיו, וְהָאָדָם תָּמִיד לִפְנֵי הַבּוֹרֵא וְעֵינוֹ פְקוּחָה עַל כָּל דְּרָכָיו, יִירָא וְיִפְחַד הֵיאַךְ יִרְאֶנוּ מְבַטֵּל מִצְוֹתָיו.
הַשְּׁלִישִׁי – הֱיוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּשָׁמוֹת. וְכֻלָּן מֻשְׁרָשׁוֹת בִּסְפִירוֹתָיו, וְהַחוֹטֵא פּוֹגֵם הֵיכָלוֹ, וְלָמָּה לֹא יִירָא הֵיאַךְ יִהְיֶה הֵיכַל הַמֶּלֶךְ מְלֻכְלָךְ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים.
הָרְבִיעִי – יִרְאֶה שֶׁפְּגַם מַעֲשָׂיו הֵם דּוֹחִים שְׁכִינָה מִלְמַעְלָה. וְיִירָא הֵיאַךְ יִגְרֹם הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לְהַפְרִיד חֵשֶׁק הַמֶּלֶךְ מִן הַמַּלְכָּה, וְהַיִּרְאָה שֶׁהִיא כַיּוֹצֵא בָזֶה הִיא יִרְאָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם אֶל תִּקּוּן הַמִּדָּה הַזֹּאת וְהוּא דָּבֵק בָּהּ.


הועתק מ-wikisource ברישיון Creative Commons-CC-3.0